בפרשת ליברמן (ע"מ 44903-01-15), המחלוקת העיקרית נסובה סביב משיכת כספים על ידי בעלי מניות, אותה פקיד השומה ביקש לחייב במס עקב היותה הכנסה חייבת.
המערער היה בעל מניות יחיד וכיהן כדירקטור בחברה שהחזיקה בסופרמרקט תחת ניהולו, עד אשר זו מכרה את פעילותה. עובר למכירת הפעילות בוצעו משיכות בעלים בסכום מצטבר של כ-5 מיליון ₪ מחשבון החברה, אשר סווגו בספריה כיתרת חוב. פקיד השומה טען כי יש לראות במשיכות הבעלים הכנסה ממשכורת, בהתאם לסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה בהתייחס למשיכות לפרקי זמן ארוכים שלא הוחזרו ושימשו את המערער. לחלופין, טען פקיד השומה כי יש לחייב את הסכום הרשום בספרי החברה כיתרת עודפים כהכנסת דיבידנד מכוח סעיף 2(4) לפקודה ואת היתרה לחייב כהכנסה לפי סעיף 2(2) לפקודה. אפשרות נוספת הייתה להחיל על המשיכה את הוראות סעיף 3(ט)(1)(א) לפקודה, בהיותה הלוואה שאינה נושאת ריבית לבעל שליטה. המערער מצדו, לא העלה כל טענה במישור זה של אפשרות החיוב במס בגין משיכת הבעלים וכל טענתו התמצתה בכך כי המשיכה לא הייתה, ואם הייתה, היא נעשתה על ידי אביו המנוח. לטענתו, רישומו כבעל מניות וכדירקטור נעשה רק בשל רצונו לסייע לאביו לברוח מנושיו, כאשר בפועל החברה הייתה של אביו והוא עשה בה כרצונו.
בית המשפט דחה את טענות המערער וקבע, כי אף אם היה מקבל את טענתו לפיה הכספים נמשכו מחשבון החברה על ידי אביו, לא יהיה בדבר כדי לפטור אותו מתשלום המס הנובע ממשיכה זו, שכן משעה שנתן בידי אביו זכות לעשות בחברה כבשלו, כל סכום שנמשך על ידי המורשה כמוהו כסכום שנמשך על ידי המרשה. חרף העובדה כי המערער לא פנה לרשויות המס באופן קונקרטי ודרש לקבל על פי מצג שווא הטבת מס בשל היותו בעל מניות בחברה, הוא עדיין הציג כלפי כולי עלמא מצג לפיו הוא בעל המניות היחיד בחברה, ולפיכך אין הוא רשאי להתנער ממצג זה ולטעון כי לא התכוון שמצג זה יהא גם כלפי רשויות המס. כעניין של מדיניות שיפוטית ראויה, אסור לבית המשפט לתת יד למצב שבו נישום מציג מצג מסוים על מנת לחמוק מתשלום חובות לנושים, או לסייע לאחר לעשות כן, ובד בבד, טוען הנישום כי המצג האמור הוא מצג שווא וכי יש למסותו על פי עקרון "גביית מס אמת". הגם שלאור גרסתו של הנישום כי המשיכות לא בוצעו על ידיו והכספים לא הגיעו לידיו, מעיד הוא למעשה על כך שאין בכוונתו להחזיר את כספי המשיכה לחברה. לפיכך, קבע בית המשפט כי את משיכות הבעלים יש לייחס למערער ובהתאם לכך לגזור את תוצאות המס.
לאור העובדה שלפי הדוחות הכספיים המשיכות נעשו רק בשנת 2010 וכספי משיכה מסוימים אכן הוחזרו לחברה, אין לראות בכל סכומי המשיכה כהכנסה כבר בשנת המס שבערעור (שנת 2010), אלא רק את סכום המשיכה בגובה יתרת העודפים. זאת, מהטעם שהושם דגש בפסיקה על היותה של ההלוואה "לצמיתות" או לפחות לתקופה ארוכה, כאשר החיוב במס הוא בשנת המס שבה מתברר כי אין לנישום כוונה להחזירה, ולכן היא הופכת להכנסה בידו. בהתאם לכך פסק בית המשפט, כי המשיכות, עד לגובה יתרת העודפים, מהוות הכנסה מדיבידנד בשנת 2010, כאשר על יתרת המשיכות תחולנה הוראות סעיף 3(ט)(1)(א) לפקודה והן תמוסנה כהכנסות עבודה.
הירשם לניוזלטר של BDO זיו האפט
Please fill out the following form to access the download.