הרפורמה צעד מקדים בלבד. חייבים להמשיך עם דה-רגולציה של משק החשמל לפי כללי האיחוד האירופאי
משק האנרגיה עומד בפני אתגר עצום בעשור הקרוב. צריך להקים תחנות כח בגז בהיקף 6,700 מגה, מתחדשות בהיקף 6,500, ו-4500 מגה של חברת החברת יוצאות למכירה, ו-3400 מגה פחמיות נוספות צריכות לעבור לגז. סה"כ כ-20,000 מגה של יצור שדורש השקעה או מכירה. זה חסר תקדים. לקח לנו 95 שנה להגיע לכושר יצור של 17000 מגה ועכשיו תוך עשור צריך לפתח 20,000 מגה.
האתגר הוא להשלים את התהליכים הללו בזמן, ויחד עם זאת ליצור תנאים של שוק חשמל תחרותי. באירופה, מקטעי היצור והאספקה נמצאים בתחרות כבר עשר שנים לפחות. ישראל נמצאת בפיגור, אנחנו עדיין נמצאים במשק חשמל בניהול מרכזי ולא שוק תחרותי.
הרפורמה היא אמצעי ולא מטרה. המטרה היא מעבר לשוק תחרותי. אין ויכוח על כך שמקטעי היצור ומקטע האספקה הם לא מונופול טבעי, ולכן צריך ויכול להתפתח שם שוק תחרותי.
אנחנו עושים רפורמה במשק החשמל, אבל זה לא מספיק. צריך לעבור מרגולציה לדה-רגולציה של משק החשמל. הרגולטור לא צריך להיות מתכנן מרכזי. צריך לקבוע כללים, ולתת לכוחות השוק לפעול. לצערי, האסדרות שאני רואה עכשיו, של אלון תבור, הם עדיין של רגולטור מתכנן מרכזי. המדינה קובעת מי ייצור, איפה ייצור, באיזה טכנולוגיה, למי הוא ימכור את החשמל ומתי. זה לא שוק חופשי, זה ניהול ריכוזי. רגולטור, חכם ככל שיהיה תמיד יהיה פחות יעיל מכוחות השוק.
הסיטואציה הנוכחית של מתכנן מרכזי נוחה לכולם. היא נותנת הרבה כח לרגולטור, היא יוצרת וודאות ליזמים ולחברת החשמל. אבל בראיה כלכלית ניהול מרכזי הוא שגוי ולא מאפשר לנצל את היתרונות התחרותיים. מי שמשלם את המחיר הם הצרכנים שלא נהנים משוק אנרגיה תחרותי.
באירופה, התחרות בחשמל כמו אצלנו בסלולר או בטלויזיה. המדינה לא קובעת את התעריפים לצרכן. יש תחרות. הצרכן יכול לעבור מספק חשמל אחד לשני בלחיצת כפתור.
אנחנו חייבים לאמץ את כללי התחרות של האיחוד האירופאי ולעבור לשוק תחרותי. אסור לנסות להמציא את הגלגל ולפתח רגולציות חדשות. לאורך זמן, השאיפה היא שישראל תתחבר דרך קפריסין לגריד האירופאי. לכן, יצירת רגולציה ישראלית שונה תהיה טעות גם בהיבט הזה.
מבחינת תמהיל היצור במשק: גז טבעי ואנרגיות מתחדשות, בתנאי המשק הישראלי הם טכנולוגיות משלימות ולא מתחרות. השמש לא זורחת בלילה. לכן אנחנו צריכים להפחית את השימוש בפחם ולעבור גם לגז וגם למתחדשות.
תכנון ההשקעות במשק החשמל מתבסס על צוואר הבקבוק, שעבור לשעת השיא בחורף בלילה. בלילה השמש לא זורחת ולא תזרח.
אני שומע הערכות שטכנולוגיות האגירה תתפתח ולכן אפשר יהיה להסתמך רק על מתחדשות. זה נכון אולי למדינות באירופה שמתבססות על אנרגיות רוח והידרו. זה לא נכון למדינה כמו ישראל שמתבססת על אנרגיית השמש.
אגירת אנרגיה נועדה לאפשר לייצר אנרגיה בשעות שפל ולאגור לצריכה בשעות השיא. כלומר לייצר בלילה ולצרוך ביום. אפשר לעשות את זה עם רוח אבל לא עם שמש. בתנאי האקלים בשראל, כשהשמש זורחת רוצים לצרוך חשמל, זה שעות של שיא. כשיש שמש חם, יש פעילות כלכלית, וצריך לצרוך חשמל ולא לאגור. בלילה, שרוצים לאגור, אין יצור סולרי. לכן יצור סולרי משולב אגירה לא מהווה פתרון כולל ליצור החשמל בתנאי המשק הישראלי.
מעבר לכך, תכנון משק החשמל נעשה לפי צוואר הבקבוק – שעת השיא. המגבלה עוברת לשיא החורף, שהוא ביום של סופה, בשבוע של מזג אוויר קשה. יש עננות גבוה גם בשעות היום, ולכן גם אם היינו רוצים לאגור אנרגיה אין מה לאגור – כי זמינות PV בשבוע השיא בחורף נמוכה מאוד גם בשעות היום.
לכן – תכנון משק החשמל חייב להתבסס על שילוב של גז עם מתחדשות. אין כאן מאבק של או מתחדשות או גז, צריך את שניהם. כלכלית סגירת הפחמיות היא האמצעי הזול והאפקטיבי ביותר להקטנת פליטות וזיהום.
בריטניה, מולדת כורי הפחם, סגרה כמעט את כל התחנות הפחמיות תוך 5 שנים. גם ישראל יכולה לעשות זאת. אין כל סיבה, לאחר כניסת הגז הטבעי להמשיך ולייצר חשמל בפחם.
להורדת המצגת של חן הרצוג מועידת האנרגיה>>
הירשם לניוזלטר
Please fill out the following form to access the download.