בית המשפט המחוזי דחה את עמדת רשות המכס[1], וקבע כי יבואנית אינה נדרשת לשלם מסי יבוא על הנחות מותנות שקיבלה על מחיר טובין שרכשה, על אף שהנחות אלו היו עלולות להישלל ממנה אם לא תעמוד ביעדי הזמנות כמותיים בהמשך. בית המשפט הדגיש את העיקרון לפיו יש לשאוף להטיל את מיסי הייבוא לפי המחיר ששולם בפועל בייבוא הטובין, וכי נקודת המוצא בקביעת ערך הטובין היא מחיר העסקה בפועל.
העובדות וטענות הצדדים בתמצית:
דלק מוטורס בע"מ (להלן: "התובעת" או "היבואנית") הנה יבואנית כלי רכב וחלפים מסוגים שונים, לרבות מדגם מאזדה. לפני מספר שנים הוסכם בין מאזדה לבין היבואנית כי מאזדה תעניק ליבואנית הנחה על חלקי חילוף שהיא מייבאת (כאחוז מסוים מערך כל קניה), אך ההנחה הותנתה בעמידה ביעדי הזמנות תקופתיים מסוימים שנקבעו מראש.
לעמדת אגף המכס והמע"מ (להלן: "המכס" או "רשות המכס"), מדובר בהנחה מותנית, שסעיף 132(ב)(2) לפקודת המכס (נוסח חדש) (להלן: "פקודת המכס" או "הפקודה") קובע כי אין להתחשב בה בקביעת ערך הטובין.[2] בהתאם לכך, חייב המכס את התובעת בתשלום מסי ייבוא על מחירם המלא של החלפים, מבלי להתחשב בהנחה שניתנה עליהם (וזאת הן רטרואקטיבית, בגין כל ההנחות שקיבלה התובעת על פי ההסדר האמור במשך השנים, והן בשנים שלאחר מכן), בסכום מצטבר של מיליוני שקלים, שנאלצה התובעת לשלם.
התובעת הגישה אפוא תביעה לביהמ"ש המחוזי, במסגרתה טענה כי חרף האמור בהסכמים, בפועל אין מדובר בהנחה מותנית אלא בהנחה "לכאורה בלבד", וממילא לא ניתן לקבוע במועד ייבוא החלפים שלא עמדה ביעדים, ולדרוש בטרם עת את תשלום מסי הייבוא על סכום ההנחה (שאף קיבלה בפועל). עוד טענה, כי יש להביא בחשבון בקביעת ערך הטובין את ההנחה, שאינה הנחה רטרואקטיבית, אלא נקבעת מראש בעת הייבוא. זאת ועוד, גם בשנים שבהן לא עמדה ביעדי ההזמנות, ההנחות מעולם לא נשללו ממנה רטרואקטיבית. מכאן, שהחלטת המכס שלא להתחשב בהנחות, משמעה חיוב במס בגין סכומים שמעולם לא שולמו בעד הטובין, ואין הצדקה לראות בהם כחלק מערך הטובין.
המכס טען מנגד כי כמעוגן בהסכמים שנחתמו בין הצדדים, מדובר בהנחה מותנית התלויה בהשגת יעדי הזמנות כמותיים תקופתיים. על פי סעיף 132 לפקודת המכס, ערך הטובין ייקבע בהתאם למחיר ששולם או שיש לשלם בעד הטובין, ובלבד שהמחיר איננו כפוף לתנאי כלשהו שלא ניתן לאומדו במועד שחרור הטובין. כיון שבמועד הקובע (מועד שחרור הטובין) לא ניתן היה לדעת אם תעמוד התובעת ביעדי ההזמנות, הרי שאין להכיר בהנחה המותנית, ולכן ערך הטובין הוא מחירם המלא ללא ההנחה. ויתורו של הספק על זכותו לדרוש את השבת סכומי ההנחה לאחר מכן, משלא עמדה התובעת ביעדים, אינו מעלה או מוריד. התקיימות התנאי (או אי התקיימותו) נבחנת במועד הייבוא.
דיון והכרעה
בית המשפט קיבל את עמדת התובעת, וקבע שגם אם צודק המכס בטענתו שההנחה הייתה מותנית, במובן זה שאי-עמידה ביעדי ההזמנות הייתה עשויה להביא לשלילת ההנחה מהיבואנית באופן רטרואקטיבי, עדיין אין היה לחייב את היבואנית בתשלום מסי הייבוא על מחירם המלא של הטובין (מבלי להתחשב בהנחה שניתנה עליהם), היות ואין מדובר בהנחה שניתנה באופן רטרואקטיבי, אלא בהנחה שנקבעה מראש וניתנה מראש על פי מתכונת קבועה וידועה.
בית המשפט העדיף את הפרשנות העולה בקנה אחד עם הרעיון המרכזי העומד מאחורי שינוי שיטת הערכת הטובין בפקודת המכס בעקבות הסכם גאט"ט (The General Agreement on Tariffs and Trade – "ההסכם הכללי בדבר תעריפים וסחר"), לפיו, "נקודת המוצא היא מחיר העסקה בפועל של הטובין המוערכים, ורק כשאין אפשרות לקבוע מחיר זה, מאמצים שיטות חלופיות".
***
ניכר כי פסק דין זה ממשיך ואף מחזק את המגמה העדכנית בפסיקה, לפיה יש להכיר לצרכי מכס בהנחות המתקבלות בידי היבואן. כך למשל, לאחרונה דחה בית המשפט המחוזי בעניין פלאפון תקשורת[3] ערעור שהגיש המכס, וקבע כי חברת פלאפון תשלם מסי יבוא על פלאפונים לפי הערך המוזל בו נרכשו, ולא לפי ערכם המלא (דהיינו, בית המשפט הכיר במחיר העסקה בפועל, שכללה את ההנחה שניתנה לחברת פלאפון על מחיר הטובין).
בפסק הדין דנן בית המשפט אף מחדד את התפישה לפיה השאיפה היא להכיר במחיר העסקה בפועל, אף כשמדובר במחיר מוזל בגין הנחות מותנות שהתקבלו, הגם שבמועד ייבוא הטובין לא הייתה וודאות שהזכאות להנחות אלו לא תישלל, ובלבד שההנחה נקבעה מראש וניתנה מראש על פי מתכונת קבועה וידועה.
נשמח לעמוד לרשותכם לכל הבהרה שתידרש ובכל עניין נוסף.