בפס"ד ארקין (ע"א 1525/17) נדונה השאלה כיצד יוכרו הוצאות מימון בגין הלוואה שניטלה לצורך רכישת מניות, ביחס להכנסות מדיבידנד ורווח הון שהניבו אותן מניות.
פסק הדין עסק בחברת השקעות אשר רכשה כ-30% ממניותיה של בזק. לאחר מספר שנים רכשה החברה מניות נוספות של בזק בשיעור של כ-10%. במהלך שנות החזקתה במניות בזק, קיבלה החברה דיבידנדים בגין אחזקותיה, ולאחר מספר שנים מכרה את המניות בעסקאות נפרדות. בכל אחת מהשנים בהן התקבלו ההכנסות מדיבידנדים וממכירת המניות הוציאה החברה הוצאות מימון בגין ההלוואה ששימשה לרכישת המניות, אשר לא נוכו כל שנה, אלא הוונו לעלות רכישת המניות, כך שיתרת המחיר המקורי במכירה גדלה, וכפועל יוצא מכך קטן רווח ההון החייב במס. כמו כן, בדוחותיה הכספיים החשיבה החברה חלק מתמורת מכירת המניות כדיבידנד וכתוצאה מכך הקטינה את תמורת המכירה בסכום הזה. פקיד השומה לא קיבל את דיווחיה של החברה, וטען כי היה עליה לנכות את הוצאות המימון רק באופן שוטף, כך שבכל שנה ניתן לנכות את הוצאות המימון של אותה שנה אל מול ההכנסה מדיבידנד באותה שנה. לגישתו של פקיד השומה, את הוצאות המימון בשנות מכירת המניות ניתן לנכות, לפנים משורת הדין, גם מרווחי ההון מהמכירה לפי הוראות סעיף 18(ג) לפקודה וזאת על דרך של היוון לעלות הרכישה. פקיד השומה אף דחה את גישת החברה לפיה ניתן להכיר בחלק מתמורת מכירת המניות כדיבידנד. מנגד, טענה החברה כי יש לעיין מחדש בהלכת כלל (ע"א 635/68) ולקבוע בהתאם כי ניתן להוון את מלוא הוצאות המימון לעלות המניות, שכן דיבידנד בין חברות אינו בגדר הכנסה פטורה, אלא הוא כלל אינו חלק מבסיס המס ועל כן לא חלה עליו הוראת סעיף 18(ג) לפקודה בעניין הכנסה מועדפת. לחלופין, טענה החברה כי הפרשנות הראויה לסעיף 18(ג) לפקודה היא שיש להכיר בהוצאות המימון לפי "יחס התמורות המצטבר" כך שחלק מההוצאות ינוכו אל מול ההכנסה מדיבידנד, וחלק ינוכה אל מול התמורה ממכירת המניות, שלא על בסיס שנתי אלא על בסיס מצטבר.
בית המשפט העליון קבע כי החברה לא הצביעה על הצדקה יסודית לשינוי הלכת כלל וכי אין לאפשר לחברה ייחוס של מלוא הוצאות המימון לעלות רכישת המניות בלבד. פסיקה זו בוססה על פסק הדין בעניין בראון פישמן (ע"א 3892/13) בו נקבע כי הוצאות המימון, אשר הוצאו בגין ההלוואה ששימשה לרכישת מניות בגינן צמחה ההכנסה מדיבידנד, יקוזזו מהכנסת הדיבידנד הפטורה ממס. זאת ועוד, נדחתה הגישה לפיה סעיף 18(ג) לפקודה אינו חל על הכנסות מדיבידנד בין חברות ונקבע כי ייחוס מלוא הוצאות המימון לעלות רכישת המניות חוטא לעיקרון המצוי בסעיף זה. קבלת גישה זו מרוקנת מתוכן את הסעיף שהרי מובן כי נישום אשר יש לו הכנסה שאינה חייבת במס יעדיף שלא לייחס לה את ההוצאה שיצאה בייצורה, אלא להוון אותה לעלות הנכס. מתן אפשרות לעשות כן יוביל למצב שבו הנישום ייהנה פעמיים – פעם אחת מכך שלא יחויב במס בגין ההכנסה המועדפת ופעם שנייה כאשר הוא ישתמש בהוצאות שהוצאו לצורך ההכנסה המועדפת, בדרך של היוון העלות לנכס והקטנת רווח ההון כתוצאה מכך.
לעניין הטענה החלופית של החברה לפיה יש להתיר לפצל את הוצאות המימון בהתאם ל"יחס התמורות המצטבר", המביא בחשבון הן את התמורה מהדיבידנד והן את התמורה שהתקבלה (מאוחר יותר) ממכירת המניות, נפסק כי כללי ניכוי הוצאות המימון, כפי שהתגבשו בפסיקה, קובעים כי הוצאות אלו ינוכו אל מול אותה הכנסה בשנת המס. מאחר שהמניות הן נכס שהפיק הכנסה בשנת המס, וסעיף 18(ג) לפקודה חל בנושא, יש לנכות את הוצאות המימון שנתהוו באותה שנה אל מול ההכנסות מדיבידנד באותה שנה. לא ניתן להעביר את הוצאות המימון לשנים הבאות ולייחס אותן בהמשך לתמורה ממכירת המניות, שכן סעיף 17 לפקודה מבהיר כי הוצאות ניתנות לניכוי רק בתוך אותה שנת המס שבה הוצאו והוצאות שלא מנוכות עשויות להיות מקוזזות בשנים הבאות כהפסד, אך רק אם מדובר בהפסד מעסק או משלח יד. קבלת גישתה של החברה, הגם שהיא משקפת היגיון של גביית מס אמת, מתעלמת מהחלוקה לשנות מס נפרדות, כאשר בתום כל שנת מס "ננעל" ההפסד של אותה שנה, והוא יקוזז מול הכנסות עתידיות אך ורק בהתאם לכללי הפקודה. עוד נפסק כי לא יתאפשר לחברה להפחית מתמורת מכירת המניות דיבידנד שהוכרז טרם המכירה אך חולק אחרי המכירה והגיע לידי הרוכש. דיבידנד זה ייחשב כחלק מתמורת המכירה.
צרו קשר עם המומחים שלנו למיסים
הירשם לניוזלטר ולעדכונים אחרונים מ BDO זיו האפט
Please fill out the following form to access the download.