בפסק דין גליס (ו"ע 49026-07-17) המחלוקת בין הצדדים הייתה האם ניתן להחיל גם על נכסי מקרקעין בישראל, את ההסדר של פרק הנאמנויות בפקודת מס הכנסה, לפיו הקנייה מהיוצר לנאמן "בנאמנות נהנה תושב ישראל" שנעשתה ללא תמורה אינה נחשבת כ"מכירה" והיא נדחית למועד מכירת הנכס על ידי הנאמן או חלוקתו לנהנה, או שמא ההקניה לנאמנות של נכסי מקרקעין בישראל תיחשב כ"מכירה" כבר בשלב ההקניה ותמוסה במס רכישה ובמס שבח. פסק הדין עסק בנאמנות שיצרו בני זוג תושבי קנדה אשר הקנו לנאמן ארבעה נכסי מקרקעין בישראל (שתי דירות ושני נכסים). הנהנית היחידה בנאמנות הייתה נכדתם של היוצרים שהינה תושבת ישראל והקמת הנאמנות דווחה לפקיד השומה כ"נאמנות נהנה תושב ישראל". בנוסף, דיווחו היוצרים על העברת הזכויות בשתי הדירות לנאמן בפטור ממס שבח וממס רכישה אך מנהל מס שבח קבע כי יש לחייב במס שבח ובמס רכישה את העברתן לנאמן, מהנימוק שחוק מיסוי מקרקעין לא חל על פרק הנאמנויות שבפקודת מס הכנסה.
ועדת הערר סקרה בפירוט את המסגרת הנורמטיבית וציינה, כי חוק מיסוי מקרקעין דן בשני סוגי נאמנויות בלבד: האחד מצוי בסעיף 3 לחוק – הקניית מקרקעין לנאמנים מסוימים או לאפוטרופוס מכוח חיקוקי דין מסוימים המנויים בסעיף והמהווים, על פניו, רשימה סגורה; השני מצוי בסעיפים 69 ו-74 לחוק העוסקים בנאמן הרוכש מקרקעין מראש עבור נהנה ידוע ומזוהה כשליח. אין בחוק כל התייחסות מפורשת להקניית נכסי מקרקעין מהיוצר לנהנה עבור נהנים מסוימים (מוגדרים ולא מוגדרים) כמתואר בפרק הנאמנויות שבפקודה. לאור האמור, בחנה ועדת הערר האם אי-אזכור של נאמנות כאמור מהווה "הסדר שלילי", קרי, נושא שלא הוכנס לדין באופן מודע ובכוונה על ידי המחוקק במטרה שלא להחיל את אותו דין על המקרה. ועדת הערר פסקה כי התשובה היא שלילית. ההוראה שבפרק הנאמנויות שבפקודה הקובעת כי "הקנייה שנעשתה בלא תמורה, לא תיחשב כמכירה לעניין הוראות חלק ה' לפקודה, אינה יוצרת "הסדר שלילי" לגבי החיוב במס שלפי חוק מיסוי מקרקעין, וכן ההוראה הקבועה בסעיף 3 לחוק מיסוי מקרקעין אינה יוצרת "הסדר שלילי" לגבי נאמנויות שלפי פרק הנאמנויות שבפקודה. שתיקת המחוקק בכל הקשור לחוק החל על הקניית נכסים לנאמן שלפי פרק הנאמנות שבפקודה, הינה לקונה שעל בית המשפט להשלימה, בין היתר, בהתאם לתכלית החקיקה, עקרונות של יצירת הרמוניה בין חוקי המס השונים והדין הכללי, ניטרליות מסויית והשכל הישר. בתוך כך, קבעה ועדת הערר כי חוזר מס הכנסה 5/2016 בנושא נאמנויות, הקובע כי הקניית מקרקעין מיוצר לנאמן בנאמנות מהווה אירוע מס לפי חוק מיסוי מקרקעין (ככל שהיוצר אינו נהנה בנאמנות) ומחייב בדיווח למנהל מיסוי מקרקעין ובתשלום המסים החלים, אינו מחייב את בית המשפט, ונדמה כי רשות המסים "נטלה" לידיה את הסמכות של המחוקק בנושא זה. לבסוף, נקבע כי יש להשלים את הלקונה שבחוק מיסוי מקרקעין לפי עקרונות המיסוי שנקבעו בפרק הנאמנויות שבפקודה ולראות את ההקנייה במקרה דנן, מהיוצר לנאמן, כאירוע שאינו נחשב כ"מכירה" הן לעניין מס השבח והן לעניין מס הרכישה, ומועד אירוע המס ידחה למועד החלוקה בפועל או המכירה.
יובהר כי לפסק דין זה משמעויות רבות בעיקר בתכנון העברת נכסים בין-דורית והעברת זכויות בנכסים כחלק מתכנון מס עיזבון.