סיווג ההכנסה ושיעור המס החל על דיבידנד שמקורו בתכנית תגמול עובדים מכוח סעיף 102 לפקודה

בפסק דין שוחט (ע"מ 55937-01-17) נדונה סוגיית תחולת תכנית תגמול עובדים מכוח סעיף 102 לפקודה על "מניות דיבידנד" וסוגיית שיעור המס החל על הדיבידנד שקיבל העובד בגין מניות אלה.

פסק הדין עסק ב"מניות סוג" שהקנו זכות לדיבידנד בלבד, נטולות זכויות הצבעה, ללא זכות העברה לצד ג', הפוקעות במועד סיום יחסי העבודה. זאת ועוד, החברה המקצה עצמה פעלה בהתאם לתוכנית עידוד מכוח החוק לעידוד השקעות הון, המקנה הטבות מס לדיבידנד המחולק, ואשר על כן טען העובד כי הינו זכאי לשיעור מס מוטב (15%-20%) על הכנסת הדיבידנד שקיבל, ככל בעל מניות אחר.

פסק דין זה מתכתב ישירות עם חוזר מס הכנסה מספר 18/2018 שפורסם לפני חודשים ספורים, ממנו עלה כי תחולת תכניות התגמול מוגבלת להקצאת מניות רגילות, במסגרתן נושא העובד בסיכוי ובסיכון ככל אחד מבעלי המניות הרגילים, לרבות הזכות לממש את מניותיו באופן רגיל (ללא שימוש באופציות PUT ו/או CALL, למעט חריגים). זאת ועוד, בהתאם לחוזר האמור, רק תכנית תגמול המסווגת מבחינה חשבונאית כתוכנית הונית (הקצאת הון), להבדיל מתוכנית המוצגת כהתחייבות, יכולה להיחשב כתוכנית העומדת בתנאי סעיף 102 לפקודת מס הכנסה.

מטבע הדברים, בפסק הדין טענה רשות המסים כי מניות בלתי עבירות, המקנות רק זכות לדיבידנד מיוחד (בשיעור שלא יעלה על 40% מרווחי החברה), ללא אפשרות מימוש, כלל אינן זכאיות לחסות תחת כנפי סעיף 102 לפקודה. למעשה, לעמדת מס הכנסה, לא רק שהדיבידנד אינו זכאי להיחשב לדיבידנד מוטב מכוח החוק לעידוד השקעות הון, אלא אף לצורכי מס אין לראותו כדיבידנד כלל ועיקר, אלא כסוג של הכנסת עבודה (בונוס) המשתלמת לעובד, החייבת בשיעור מס שולי מלא.

בהתייחסו לטענות הצדדים, פסק בית המשפט פסיקה עקרונית, על פיה הואיל והוראות סעיף 102 לפקודה מחייבות הודעה מראש לפקיד השומה 30 יום קודם למועד ההקצאה וכן אישור של תכנית ההקצאה על ידי פקיד השומה, אזי בהינתן אישור כאמור, לא יכול פקיד השומה להעלות בהמשך הדרך טענות על פיהן התוכנית אינה חוסה תחת כנפי סעיף 102 לפקודה. \את מכיוון שהתנגדות לתחולת הסעיף יכולה להיעשות רק במקרים בהם ברור באופן חד משמעי כי הוגשה לאישור תכנית תגמול שמלכתחילה לא היה מקום להגישה על פי הוראות הסעיף. האישור האמור הינו מהותי, בין אם ניתן פוזיטיבית ובין אם אושר באופן אוטומטי, בהיעדר התנגדות, בחלוף תקופת 90 הימים המנויה בחוק. משנפסק כי התוכנית עמדה בתנאי סעיף 102 לפקודה, המשיך בית המשפט ובחן האם יש מקום לטענות מס הכנסה בדבר שינוי הסיווג לצורכי מס של התשלומים ששולמו לעובד בגין "מניותיו". לעניין זה קבע בית המשפט כי בהיעדר הגדרה בחוק למונח "מניה" המגבילה את הזכויות הנלוות למניה, החברה רשאית לקבוע מה הזכויות הצמודות לכל סוג מניות, לרבות מגבלה על עבירות המניות. אף מניות הכוללות בחובן זכות לדיבידנד בלבד, העתידות להפוך למניות רדומות בתום תקופת העבודה, תוך ששווין במועד זה ייקבע על ידי ועדה ו/או דירקטוריון, יכולות להיחשב למניות המגשימות את תכלית חקיקתו של סעיף 102 לפקודה, המהדקות ומחזקות את הקשר בין העובד לבין החברה המעסיקה. זאת ועוד, בהתייחסו לטענות רשות המסים, על פיהן מדובר בתוכנית התחייבותית (להבדיל מתוכנית הונית), במסגרתה יכולה הייתה החברה להחליט לאיזה סוג מניות מחולק הדיבידנד, פסק בית המשפט כי אין בכך כדי להביא לשינוי סיווג התשלומים ששולמו לעובד ולהפכם מדיבידנד להכנסת עבודה.

בהתייחסו לשיעור המס החל על הדיבידנד שחולק לעובד, בשאלה, האם יחול עליו שיעור מס של 25%  או שיעור המס המוטב החל על הכנסות הדיבידנד המחולק מהכנסותיה המוטבות של החברה, קבע בית המשפט כי יש לחייב את הכנסת הדיבידנד במס של 25%, ללא כל הטבת מס נוספת. בית המשפט נימק את החלטתו בכך, שדווקא בהיעדר הוראה מפורשת בסעיף 102 בעניין הטיפול בהכנסות הדיבידנד, יש להסיק כי דין הכנסת הדיבידנד כדין רווח ההון שיופק בידי העובד בעת מימוש המניות המוקצות. אין בעובדה שניתן להעביר דיבידנד לעובד, אף בתקופה בה המניות חסומות ומוחזקות בידי הנאמן, כדי ללמד כי שיעור המס על הדיבידנד שונה משיעור המס החל על רווח ההון מכוח המניות המוקצות.

מעבר לקביעה הברורה כי אישור תכנית תגמול על ידי רשות המסים מחייב את פקיד השומה, המנוע לטעון נגד תחולתו, יש בפסק הדין אמירות מהותיות בדבר היכולת של חברה ליצור תכניות תגמול מגוונות, המחזקות את מעמד העובד כ"שותף" לבעלי המניות האחרים, אך אינן הופכות אותו לבעל מניות מן המניין. חברות פרטיות רבות מעוניינות לשתף בתוצאותיהן את העובדים, ובכך לחזק את הקשר עימם, אך מנגד אינן מעוניינות לאפשר כניסה של מיעוט העלול להפריע בעתיד להתנהלות החברה כחברה פרטית. לצד ההבנה שיש לגלות למדיניותה של רשות המסים, על פיה יש למנוע תגמול מנייתי שאינו אלא מסווה לבונוס, היכול להשתנות משנה לשנה בהתאם לשיקול הדעת של הנהלת החברה, נראה כי בעקבות פסק הדין אין מנוס משיקול דעת נוסף בעניין זה. פסילה מראש של תכניות הקצאה בתקופת 90 הימים שבסמוך להגשתן, תוכל אולי להביא למימוש המדיניות הנוכחית של רשות המסים, אבל יהיה בה משום החמצה של המסר הברור והנוקב שהעביר בית המשפט. דומה כי נדרש גיבוש של מדיניות מס חדשה על ידי רשות המיסים, שיהיה בה כדי לאזן בין ההכרח למנוע תכנוני מס העלולים לאפשר תשלום בונוס לעובדים בשיעור מס מופחת לבין הרצון לאפשר גם לחברות פרטיות לשתף ברווחיהן את עובדיהם המסורים, מבלי שהאחרונים יוכלו להפוך ביום מן הימים למיעוט עוין שימנע מבעל המניות הפרטי לנהל את עסקיו כרצונו.

 

צרו קשר עם המומחים שלנו למיסים >>

הירשם לניוזלטר

Please fill out the following form to access the download.