בפסק דין טוונטי האנדרד (ע"א 3012/18), נדונה סוגיית זכאותה של חברה המוכרת מקרקעין לבקש כי המס שנצמח לה על השבח ישולם, אגב פריסתו של השבח על פני השנים שקדמו למכירת הנכס, בהתאם למנגנון המפורט בסעיף 48א(ה) לחוק מיסוי מקרקעין. כזכור, שיעורי מס החברות בישראל השתנו בשנים האחרונות, כאשר בחלקן שיעורי המס עלו בהשוואה לשנים קודמות. בשל עלייה זו, נוצרה כדאיות לחברה שמכרה נכס מקרקעין לפרוס את השבח על פני תקופה של עד ארבע שנות מס המסתיימות בשנת המכירה, ובכך לנצל שיעורי מס נמוכים יותר בשל חלק השבח המיוחס לשנים קודמות. בשני פסקי דין שניתנו לאחרונה בוועדות ערר מס שבח נפסק כי הזכאות לפריסה נתונה לא רק לנישום יחיד בשר ודם, אלא גם לחברה, כאשר אחד מפסקי דין אלו (טוונטי האנדרד) הגיע להכרעתו של בית המשפט העליון. באותו מקרה מכרה חברת טוונטי האנדרד נהריה זכות במקרקעין בשנת 2015, וביקשה לפרוס את השבח הריאלי אשר נצמח בתקופת הבעלות על פני ארבע שנים החל משנת 2011. החברה טענה כי לפי סעיף 48א(ה)(1) לחוק מיסוי מקרקעין גם חברה תושבת ישראל זכאית לפריסה, שכן בהתאם להגדרתו הסעיף, זכות הפריסה נתונה לכל "מוכר" מקרקעין, דהיינו לכל "מוכר שהוא תושב ישראל". לעומתה, טען מנהל מיסוי מקרקעין כי זכות הפריסה נתונה אך ורק לנישום יחיד בשר ודם, וזאת בהתבסס על התכלית הכלכלית של הזכאות לפריסה ועל תנאי מימוש שנקבעו בסעיפי המשנה.
בית המשפט העליון קבע כי לאור העובדה שבעלים של מקרקעין אינו מתחייב במס שבח אלא בעקבות מימוש זכויותיו, נוצר עיוות מיסויי אשר דוחס את מלוא השבח הריאלי לתוך שנת המס שבה נמכרים המקרקעין. עיוות זה נקרא "אפקט הדחיסה", אשר מעלה את הנישום במדרגות המס ללא הצדקה כלכלית וגורם לו לשלם מס שולי גבוה יותר מזה שמוטל על נישומים אחרים שהכנסותיהם על פני אותה תקופה היו זהות לשלו ועל כן ראוי להקטין אפקט זה ככל שניתן. כמו כן, לאור העובדה שמיסים המוטלים על רווחי חברות הם מיסים בשיעור קבוע ולא מיסים פרוגרסיביים, כאשר המחוקק משאיר את שיעור מס החברות בלא שינוי במשך ארבע שנים, לזכות הפריסה לחברה ממילא לא תהא שום משמעות. לפיכך, פסק בית המשפט העליון כי הזכות לפריסה נועדה למתן את "אפקט הדחיסה" שיוצר עיוות מיסויי אצל יחידים בלבד והרציונל הכלכלי חברתי תומך באי מתן זכאות הפריסה לחברות. כמו כן נפסק, כי סעיפי המשנה, אשר מתייחסים לאופן מימוש הזכאות לפריסה, קובעים כי הדרך למימוש הזכות הינה צירוף השבח הריאלי להכנסתו החייבת של המוכר בהתאם לשיעורי המס שבסעיף 48(ב) לחוק מיסוי מקרקעין, קרי שיעורי המס החלים על נישומים יחידים. אופן מימוש זה, המותאם ליחידים בלבד, הינו בגדר תנאי שאין בלתו להפעלת זכות הפריסה. מכאן שרק נישום יחיד יכול לממש את הזכאות לפריסה בהתאם לתנאי מימושה, בעוד שחברות אינן יכולות לממש את הזכאות. נוסף על האמור, פסק בית המשפט העליון כי מסקנה זו מקבלת תמיכה גם מהוראות המס הכלליות החלות על חברות. מס החברות, לפי מהותו הכלכלית, הינו תשלום ראשון בשיעור מס נמוך יחסית, המשולם במסגרת גביית מס דו שלבית, כאשר אחריו בא תשלום המס השני (בדרך כלל בעת חלוקת דיבידנד). מקדמת מס זו עומדת לתשלום כמות שהיא ואיננה פתוחה להתחשבנויות ולשינויים. לפיכך, שבח ריאלי שנוצר בשל מכירת נכס בשנת מס נתונה, יהא טעון מס אחד שיחול על השבח כולו.
לאור כל האמור, קיבל בית המשפט העליון את ערעורו של מנהל מיסוי מקרקעין, הפך את החלטת ועדת הערר ופסק כי זכות הפריסה נתונה רק לנישום יחיד בשר ודם וכי חברה איננה זכאית לפריסת השבח הריאלי. עם זאת, הדגיש בית המשפט העליון כי אין בפסק דינו כדי לשלול את הפריסה גם לחברה משפחתית וחברה שקופה, שכן אין הוא נדרש להתייחס אליהן במסגרת הדיון בפסק הדין. יצוין כי לפסיקת בית המשפט העליון השלכה גם על פריסת רווחי הון לפי פקודת מס הכנסה, שכן נוסח ומבנה הסעיף המזכה בפריסה לפי פקודת מס הכנסה דומה לנוסחו בחוק מיסוי מקרקעין.