בפסק דין גנגינה (ע"א 8294/14) נדונה שאלת אופן סיווגם של תשלומים שקיבלו בעלי מניות, אשר שימשו גם כמנהלים בחברה, במסגרת הסכם אי תחרות, וביתר דיוק האם תשלומים אלה מהווים רווח הון שנצמח בידי בעלי המניות אגב מכירת פעילות החברה שבבעלותם, או שמא מדובר בהכנסה פירותית מכוח היותם מנהלים בחברה שהתחייבו להימנע מפעילות של ניהול חברות מתחרות.
חברת יד יצחק סיטונאות מזון בע"מ העוסקת במכירת מוצרי יסוד ליחידים, התקשרה בשני הסכמים עם חברת יינות ביתן בע"מ. האחד, הסכם מכירה בגדרו מכרה יד יצחק ליינות ביתן את כל פעילותה העסקית, לרבות שמה המסחרי, המוניטין והציוד שלה. ההסכם כלל גם תניית אי תחרות, בה התחייבה יד יצחק שלא להתחרות בשום צורה בחנויות ובפעילות למשך שלוש שנים. ההסכם השני היה הסכם אי תחרות בגדרו התחייבו בעלי מניותיה של יד יצחק שלא לעשות שימוש בידע, בניסיון ובקשרים שצברו במהלך ניהול העסק הנמכר ולא להתחרות בחנויות יד יצחק ברדיוס הקטן מ-50 ק"מ למשך שלוש שנים. בעלי המניות דיווחו לפקיד השומה על התשלומים במסגרת הסכם אי התחרות כרווח הון. פקיד השומה קבע כי תקבולים אלה מהווים רווח הון שנצמח בידי החברה וכי בנוסף יש לראות את קבלת הסכום על ידם כמשיכת דיבידנד מכספי החברה. בעלי המניות הגישו השגות על שומה זו, ובעקבותיהן שינה פקיד השומה את נימוקי השומה וקבע כי יש לראות את תשלומי אי התחרות כהכנסה פירותית שנתקבלה בידי בעלי המניות.
לטענת בעלי המניות, הסכם אי התחרות נועד לענות על החשש של יינות ביתן שיפעלו להקמת עסקי מרכולים חדשים, שלא נבע מהיותם עובדים שכירים ביד יצחק, אלא מכישוריהם שאפשרו להם להקים את יד יצחק. לטענתם, המרכולים הם ה"עץ" שהניב להם את ה"פירות" מידי שנה, ולפיכך ויתור על זכותם להתחרות ביינות ביתן (ויתור על זכותם להקים מרכולים) הוא בבחינת מכירת נכס העולה כדי "גדיעת העץ". מנגד, טען פקיד השומה כי תניית אי התחרות אינה תנייה אמיתית, אלא כסות שנועדה לצורך הפחתת מס. לחלופין, התקבול שולם לבעלי המניות כפיצוי בגין הפסקת עבודתם ומכוח היותם עובדי החברה וככזה מהווה הכנסה פירותית. לחלופי חלופין, טען פקיד השומה כי אין מדובר במכירת נכס על ידי בעלי המניות, אלא בהתחייבותם להימנע מהפעלת כישורים לתקופה מוגבלת.
בית המשפט העליון בחן, בהתאם להלכת ברנע (ע"א 5083/13), אם מדובר בתניית אי תחרות אותנטית, להבדיל מכסות לתשלומים אחרים או מנסיון "לתפור" עסקה באופן מלאכותי לצורך הפחתת נטל המס, ומצא שיש אינדיקציות לכך שפיצול התמורה להסכם מכירה ולהסכם אי תחרות נעשה בדיעבד לשם הפחתת מס, אולם אין מדובר בממצא קונקלוסיבי ולכן יש לצאת מנקודת הנחה כי מדובר בתניית אי תחרות אותנטית אשר לדעת שופטי הרוב (בניגוד לדעת השופט מלצר) מצויה במרחב תכנון המס הלגיטימי. על רקע זה, בחן בית המשפט העליון את מהותם של תקבולי אי התחרות, תוך ציון כי העובדה שמדובר בתשלומי אי תחרות המשולמים אגב מכירת עסק, אין בה כשלעצמה כדי להפוך אותם לתשלום הוני או לפטור מהצורך להידרש למאפייניה הקונקרטיים של תניית אי התחרות. לאחר בחינה כאמור, קבע בית המשפט, כי לצורכי הניתוח המשפטי יש להבחין בין חלק התשלום ששולם בגין התחייבותם של הנישומים להימנע מניהול עסקים מתחרים לבין חלק התשלום ששולם בגין התחייבותם להימנע מהקמת עסקים מתחרים. באשר לחלק התשלום בגין ההימנעות מפעילות הניהול נפסק כי הגדרתית מדובר בתשלום פירותי שיש לסווגו כתשלום ששולם חלף הכנסת עבודה. באשר לחלק התשלום השני, בו התחייבו הנישומים להימנע מהקמת עסקים מתחרים, נפסק כי מדובר בתניית אי תחרות "מרוככת" שאינה עולה כדי "גדיעת העץ", וזאת משום שלא נשללה מבעלי המניות היכולת להקים מרכולים במהלך תקופת אי התחרות מחוץ לרדיוס של 50 ק"מ, החלה לכשעצמה לתקופה של 3 שנים בלבד. בהתאם לכך, נפסק כי יש לסווג חלק זה של התקבול, כתקבול פירותי הנכנס לגדרו של סעיף 2(1) לפקודה.
צרו קשר עם המומחים שלנו למיסים
הירשם לניוזלטר ולעדכונים אחרונים מ BDO זיו האפט
Please fill out the following form to access the download.