בעוד פחות משנה יציינו ישראל וסין 30 שנה לכינון היחסים בין שתי המדינות, בינואר 1992. בתום שלושה עשורים של קשרים דיפלומטיים, במהלכם צמחו שתי הכלכלות והתפתחו, אין כיום עוררין לגבי הערך הרב שמפיקה ישראל מהצמיחה המתמדת בקשרים הכלכליים עם סין.
סין היא כיום אחת משותפות הסחר המובילות של ישראל. הקשר עם סין מאפשר למשק ולצרכנים הישראליים נגישות למוצרים ברמת איכות מגוונות (וסין היא כיום מקור למוצרים באיכות הטובה ביותר, כמו גם מוצרים באיכות בסיס) ובתמחור תחרותי. ההתפתחות המהירה של התעשייה הסינית לצד העלייה המתמדת ברמת החיים במדינה פתחו בפני התעשייה הישראלית צוהר לייצוא ולשיתופי פעולה עם שוק יעד רב פוטנציאל.
בשני העשורים האחרונים עברה התעשייה הסינית פיתוח טכנולוגי מואץ ומדובר כיום באחת התעשיות המובילות טכנולוגית בעולם, במגוון רחב של תחומים, דוגמת: תקשורת ומידע, רכב החשמלי (ובעתיד אוטונומי), רובוטיקה, IOT, אלקטרוניקה צרכנית ועוד. חברות התעשייה הסיניות מהוות כיום שותפות פוטנציאליות איכותיות ואטרקטיביות עבור החברות הישראליות, לא פחות ולעיתים אף יותר מהמתחרות בארה"ב ובאירופה.
הכלכלה הסינית היא גם הכלכלה המשמעותית היחידה שמצליחה לשמר מגמה של צמיחה גם בעידן הקורונה, דבר המחזק אף יותר את חשיבותה לכלכלה מבוססת יצוא כמו ישראל.
לצד הפעילות המסחרית ושיתופי הפעולה הטכנולוגיים ניכרת בעשור האחרון השתלבות הדרגתית של משקיעים סיניים במפת המשקיעים בישראל, עם היקף מצטבר של קרוב לעשרים מיליארד דולר – מרשים אך צנוע, במיוחד לנוכח היקף ההשקעות הסיניות בחו"ל שעמדו על 133 מיליארד דולר בשנת 2020 (גידול של 3.3%)...
בין הרכישות הבולטות שבצעו חברות סיניות בישראל, נמנות חברת אדמה (מכתשים אגן), שצמחה מאוד מאז רכישתה על ידי כמצ'יינה ונסחרת כיום בבורסת שנז'ן לפי שווי של כ-3.5 מיליארד דולר, תוך שהיא שומרת על המותג של ועל המיצוב המבודל שלה בשוק; חברת תנובה, שהמשיכה לפתח את פעילותה בשוק הישראלי, גם לאחר רכישתה על ידי קבוצתברייט הסינית, כמו גם חברות טכנולוגיות דוגמת סרווטרוניקס, אלמה לייזר ולומניס.
מרבית החברות הישראליות שנרכשו על ידי חברות סיניות גם המשיכו והרחיבו פעילות בישראל, תוך השקעה בהיקפים של מאות מיליוני שקלים במערכי ייצור ומתקנים בישראל.
במדינה קטנה ומוגבלת במשאבים כמו ישראל, מייצגות ההשקעות הסיניות פוטנציאל חשוב ומהותי לתעשייה הישראלית בכלל ולחברות הטכנולוגיות הקטנות והבינוניות בפרט. זאת כאשר במרבית המקרים מתלווה להזרמת ההון בהשקעה או רכישה גם יכולת מהותית ולעתים קריטית בחדירה לשוק הסיני הענק ועוד.
את מערך ההשקעות הסיניות בתחום הטכנולוגי בישראל, המוערכות בהיקף מצטבר של קרוב לעשרה מיליארד דולר, מובילות קבוצה של קרנות וחברות דוגמת אברברייט, עלי באבא, ביידו, פינג-אן, טנסנט, פוסון ואחרות, שהשקיעו בקרנות הון סיכון מובילות בישראל, ומבצעות השקעות ורכישות של חברות טכנולוגיה קטנות ובינוניות ישראליות. בדומה לתאגידים בינ"ל אחרים, כמה מהקבוצות המובילות בסין ביצעו כבר 5-10 השקעות ורכישות בישראל.
על ההתפתחות החיובית בתחום ההשקעות הסיניות בישראל מעיבות בתקופה האחרונה כותרות וכתבות מזהירות מפני חיזוק קשרי ישראל – סין, בדגש על ההשקעות והרכישות הסיניות בישראל.
פרסומים אלו נובעים להערכתנו, במידה רבה, לא מהחשש מפגיעה באינטרסים האסטרטגיים וביטחוניים ישראליים (שהרי מאז אמצע העשור הקודם ממוקדת הפעילות הישראלית מול סין בתחום האזרחי בלבד) ומהווים תוצר של לחץ אמריקאי עקבי ואגרסיבי על ישראל ובעלות ברית אחרות של ארה"ב, לצמצם את הקשרים הטכנולוגיים עם סין.
על אף הציפיות כי המצב ישתפר עם סיום כהונתו של הנשיא טראמפ, שניהל את מערכת היחסים המורכבת סין - ארה"ב, כ"פיל בחנות חרסינה" (תרתי משמע), קשה בשלב זה לזהות שיפור מהותי, מעבר לשיפור מסוים בסגנון ובדיפלומטיה...
בניגוד לתחום הביטחוני ואף לתחום "האפור" יותר של טכנולוגיה דו שימושית (שכאמור אינם רלוונטיים כיום לקשרי ישראל – סין), הרי שבתחום התעשייתי / טכנולוגי – אזרחי אנחנו מזהים בשנים האחרונות תהליך של הרחבת הלחץ האמריקאי למגוון טכנולוגיות ופעילויות, שבהן ניכר שאינטרס האמריקאי נובע גם (ולעיתים רק...) משילוב בין הרצון להאט את התפתחות סין כמעצמה מתחרה בעולם דו קוטבי, לצד תחרות כלכלית-מסחרית אסטרטגית.
מגמה זו התחזקה במיוחד תחת ממשל טראמפ – הרצון האמריקאי להאט את סגירת הפער הטכנולוגי בין ארה"ב ומתחרותיה, בדגש על סין, הוא אולי לגיטימי מנקודת מבט אמריקאית, אך בוודאי שאינו תואם את האינטרס הישראלי לטפח את הקשר עם סין ועם הכלכלה והתעשייה הסינית.
יתרה מכך, ההתנהלות האגרסיבית האמריקאית בשנים האחרונות, במאמץ לחסום ולהאט את הפיתוח הסיני בתחומים שונים, בדגש על תחום תעשיית השבבים משיגה, במידה לא קטנה את ההיפך: דחיקת היריב לפינה דוחפת אותו בדרך כלל להגביר מאמצים ולייצר הישגים כמעט בכל מחיר. כך נהגה ישראל הקטנה על מול האמברגו הביטחוני עליה, שאחת מתוצאותיו היו פיתוח הכפיר (המיראז' הישראלי) והלביא – וכך נוהגת סין הגדולה ומשקיעה מאמצים והון רב בפיתוח תעשיית השבבים, במסגרת תהליך אסטרטגי, שעוד ייקח כנראה שנים ארוכות, אך יניב פירות...
במתווה האינטרסים הלאומיים של ישראל תופסת הברית עם ארה"ב מקום מרכזי וחיוני לביטחון ולכלכלה הישראלית. על כך אין עוררין. במסגרת זו קיבלה ישראל על עצמה להימנע מיצוא ושיתופי פעולה טכנולוגיים בתחום הביטחוני והטכנולוגיות הדו-שימושיות עם סין.
בפני ההנהגה הישראלית עומד אתגר לא פשוט, אך חיוני, לשמר את האיזון בין המשך וחיזוק הקשר עם ארה"ב ובין טיפוח הקשרים המדיניים והכלכליים עם סין.
האינטרס הלאומי והכלכלי של ישראל מחייב אותנו למנוע מזליגת המגבלות הקיימות בתחום הטכנולוגיה הצבאית והדו שימושית גם לתחום האזרחי. אימוץ מנגנונים ומתווים שיקשו על עסקאות ושיתופי פעולה אזרחיים עם סין - דוגמת אלו הפועלים בארה"ב והקשחתם בשנים האחרונות (לצד ההידרדרות במערכת היחסים הבילטראלית) תרמו לירידה משמעותית בהשקעות הסיניות בארה"ב – יעיבו על מערכת היחסים עם סין ויסביר שיפגעו קשות בהשקעות הסיניות בישראל ובתרומתן לחברות ולכלכלה הישראלית.
כדאי שלא נתבלבל: מעצמת העל הצומחת סין יכולה בהחלט לשמר את צמיחה ואת פיתוחה הטכנולוגי גם בהיעדר שיתוף פעולה עם ישראל.
השאלה האמיתית היא: האם הכלכלה הישראלית יכולה (וצריכה?) לוותר על התרומה הסינית להמשך צמיחתה ובוודאי בתקופה מאתגרת זו.
המאמר פורסם בעיתון "הארץ" בתאריך ה-1.6.2021